66 קילו פחות, אבל הרבה יותר אני – הסיפור של ליאל אחרי מיני מעקף קיבה
ליאל משתפת במסע האישי שלה אחרי ניתוח מיני מעקף קיבה: ירידה של 66 קילו, ההתמודדות עם דימוי הגוף, האתגרים בדרך וההחלטה לבחור בעצמה מחדש.
משלוח חינם עד הבית בקניה מעל 350 ₪
"אם רק היית מרזה, היית אחת היפות! לא שאת לא יפה עכשיו, אבל כמה קילו ואת מסודרת."
משפט אחד.
כמה מילים שנאמרו אולי בלי יותר מדי מחשבה, אבל נחרטו לי עמוק בלב וצילקו אותי במשך שנים.
אז היי, אני ליאל, בת 24. למי שמכיר ולמי שלא, נעים להכיר ❤️
היום אני הולכת לשתף אתכם בחתיכה קטנה מהחיים שלי, כזאת ששינתה אותי מקצה לקצה. משהו שעד היום לא היה לי אומץ לספר בקול, חוץ מלאנשים הכי קרובים אליי.
הסיפור שלי הוא לא רק על 66 קילו שירדו ממני.
הוא על ילדה שבמשך שנים הסתכלה במראה ולא הצליחה לאהוב את מה שהיא רואה. לפעמים היא אפילו שנאה את עצמה.
והוא גם על הדרך שעברתי כדי להבין שאני ראויה לאהבה, בלי שום קשר למספר שמופיע על המשקל.
מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי הילדה המלאה.
זאת שתמיד הרגישה שהיא פחות. פחות יפה, פחות רצויה, פחות שווה. זאת שתמיד הרגישה שהיא האחרונה שבוחרים בה, בחברה שבה מודל היופי הכתיב מי נחשבת יפה ומי לא.
גדלתי עם חוסר ביטחון כל כך גדול, שהוא הפך לחלק בלתי נפרד ממני.
ואת האמת? יש רגעים שהוא מנהל אותי עד היום. בכל זאת, צלקת שלא עוברת כל כך מהר.
במשך השנים שמעתי הערות, חוויתי השפלות, הרגשתי מבטים. היו מקומות שבהם הרגשתי לא רצויה, ומשפטים שנשארו איתי הרבה אחרי שהאנשים שאמרו אותם כבר שכחו.
אבל אני? אני זוכרת.
אני זוכרת בדיוק איך המשפט "אם רק היית מרזה, היית אחת היפות" גרם לי להרגיש.
כאילו אני כמעט מספיק טובה.
כאילו יש בי משהו יפה, אבל הוא לא באמת שווה כלום כל עוד אני נראית כמו שאני נראית.
והכי עצוב?
עם הזמן כבר לא הייתי צריכה שאנשים אחרים יגידו לי את הדברים האלה.
כי התחלתי להגיד אותם לעצמי.
הפכתי להיות השופטת הכי אכזרית של עצמי. כל דבר קטן שלא הסתדר לי בחיים הפך מבחינתי לעוד הוכחה שמשהו בי לא בסדר.
האשמתי את עצמי. כעסתי. בכיתי.
גם כשלא באמת הייתה לי שום אשמה.
הענשתי את עצמי, הקטנתי את עצמי ודחיתי את עצמי עוד לפני שנתתי לאחרים הזדמנות להכיר אותי באמת.
אני בחיים לא אשכח את הפעמים שבהן נמנעתי מללכת לאירועים.
ויתרתי על יציאות עם חברים. פספסתי רגעים וחוויות שלא יחזרו.
לא כי לא רציתי להיות שם.
אלא כי לא רציתי שיראו אותי.
כי איך אפשר ליהנות מערב שלם כשכל מה שעובר לך בראש זה איך את נראית, מה אנשים חושבים עלייך ואם את בכלל שייכת לשם?
הייתי עסוקה כל כך בלהסתיר את עצמי, ששכחתי שמותר לי פשוט לחיות.
גדלתי בבית שאוהבים בו אוכל, במשפחה של אנשים מלאים.
עם השנים, האוכל הפך בשבילי להרבה יותר ממשהו שאוכלים כשרעבים.
הוא היה הנחמה שלי. הבריחה שלי. המקום שאליו הייתי הולכת כשלא ידעתי איך להתמודד עם מה שאני מרגישה.
כשהייתי עצובה, אכלתי.
כשהייתי בלחץ, אכלתי.
כשהרגשתי לבד, האוכל תמיד היה שם.
ואחר כך? הגיעה האשמה.
וככה מצאתי את עצמי בתוך מעגל שלא נגמר של אכילה, תסכול, שנאה עצמית וניסיונות חוזרים לשנות את עצמי.
ניסיתי דיאטות. נרשמתי למכוני כושר. הייתי אצל דיאטנים.
ירדתי במשקל, עליתי בחזרה ושוב ניסיתי.
אבל גם בתקופות שבהן הייתי רזה יותר, משהו בתוכי עדיין הרגיש שבור.
כי אפשר לרדת במשקל ועדיין להרגיש שאת לא מספיק טובה.
בסביבות גיל 20, אחרי השחרור מהצבא, החלטתי להתחיל ללמוד לתואר.
אני זוכרת שהודיעו לנו שהלימודים יתחילו בזום בגלל המצב בארץ.
ואני? הייתי מאושרת.
לא בגלל הנוחות או בגלל האפשרות ללמוד מהבית.
אלא כי ככה לא אצטרך לפגוש אנשים חדשים ולהרגיש שכל מה שהם עושים זה לשפוט אותי לפי איך שאני נראית.
בהמשך חזרנו ללימודים פרונטליים, ולא הייתה לי ברירה אלא להתמודד עם הפחד הזה.
הלימודים היו אינטנסיביים. חמישה ימים בשבוע, לחץ מטורף, עומס שלא נגמר, לילות כמעט בלי שינה.
ניסיתי להספיק הכול, להבין הכול, להצליח בהכול.
ובתוך כל זה לא הפסקתי לאכול.
לפעמים כי הרגשתי שזה הדבר היחיד שנותן לי אנרגיה להמשיך ללמוד, ולפעמים סתם כי הייתי צריכה נחמה.
שקית צ'יפס גדולה בשתיים וחצי בלילה? לגמרי חלק מהשגרה שלי.
ובתוך שנתיים עליתי עוד 25 קילו.
הרגשתי שאני שוב מאבדת את עצמי.
באותה תקופה התחלתי לשמוע יותר ויותר על ניתוחים בריאטריים.
מכל כיוון הגיעו אליי סיפורים. ראיתי אנשים שעברו שינויים גדולים והתחלתי לחשוב שאולי קיימת גם בשבילי דרך אחרת.
אולי גם אני יכולה להגשים את החלום שלי להיות רזה?
אבל ההחלטה לעבור ניתוח לא הגיעה רק מהמקום החיצוני.
בשנה השנייה ללימודים התחלתי התמחות בבית חולים, ושם הבנתי עד כמה המשקל שלי משפיע על החיים שלי.
פתאום הייתי צריכה להיות בתנועה כמעט כל היום.
ללכת הרבה, לעמוד שעות, לעבור ממקום למקום.
ודברים שנראו לאחרים פשוטים הפכו בשבילי למשימה קשה.
היה לי קשה ללכת יותר מדי, שלא לדבר על עלייה במדרגות.
וואו, המדרגות.
אלה היו הרגעים שבהם הרגשתי שהעולם שלי פשוט ק-ו-ר-ס.
במקביל ראיתי אנשים קרובים אליי שעברו ניתוח בריאטרי ושינוי מדהים, לא רק מבחינה חיצונית אלא גם בהרגשה שלהם.
מבחינתי, הם הפכו מפרח נבול לשדה של חמניות.
ואני זוכרת את עצמי מסתכלת עליהם, קצת מקנאה, וחושבת איך הם מצליחים לשבוע מכמות כל כך קטנה של אוכל.
ואיך רציתי את זה גם לעצמי.
אני, שכל החיים הרגשתי שהאוכל מנהל אותי, שאלתי את עצמי:
"אולי גם אני יכולה? אולי גם לי מגיעה הזדמנות חדשה?"
וככה, לאט לאט, הרעיון הפך להחלטה.
החלטתי לקחת את החיים שלי לידיים.
הפעם הבנתי משהו שלא באמת הבנתי בכל הדיאטות שניסיתי קודם.
אני לא צריכה לשנות רק את כמויות האוכל שאני אוכלת.
אני צריכה לשנות את מערכת היחסים שלי עם האוכל.
להפסיק לברוח אליו בכל פעם שקשה לי.
ללמוד להקשיב לגוף שלי.
להבין שאוכל לא יכול להיות הפתרון לכל כאב רגשי.
ואז התחיל התהליך.
ועדות, בדיקות, הכנות ובעיקר המון פחדים.
פחדתי מהניתוח עצמו.
פחדתי מתופעות הלוואי.
פחדתי מנשירת השיער.
פחדתי מהעור העודף שעלול להישאר אחרי הירידה במשקל.
פחדתי מהצורך להקפיד על ויטמינים ותוספים לטווח ארוך, ומהסיכון לחסרים תזונתיים אחרי ניתוח בריאטרי.
אבל היה פחד אחד שהעסיק אותי במיוחד.
מה יקרה אם זה לא יעזור לי?
מה אם אעבור ניתוח, אתמודד עם כל הקשיים ובסוף לא אגיע לתוצאה שקיוויתי לה?
ומה אם אצליח לרדת במשקל, אבל שוב אעמוד מול המראה ואחפש מה לא בסדר בי?
אחרי כל כך הרבה שנים שבהן הגוף שלי היה מקור לחוסר ביטחון, פחדתי להחליף חוסר ביטחון אחד באחר.
אבל בתוך כל הפחדים האלה הייתה גם תקווה.
תקווה שאולי הפעם אצליח לא רק לשנות את הגוף שלי, אלא גם את הדרך שבה אני מסתכלת על עצמי.
ב־3 בינואר 2025 נכנסתי לחדר הניתוח ועברתי ניתוח מיני מעקף קיבה.
בשבילי, זה היה היום שבו נולדתי מחדש.
לא ידעתי בדיוק מה מחכה לי.
לא ידעתי כמה קשה יהיה.
אבל ידעתי שאני רוצה לתת לעצמי הזדמנות.
והדרך באמת לא הייתה קלה.
החודש הראשון היה מאתגר מאוד. הייתי צריכה להתרגל לאכילה אחרת, לכמויות שונות ולגוף שמתנהל בצורה שלא הכרתי.
אחרי כשלושה חודשים התחילה נשירת השיער שכל כך פחדתי ממנה.
היו נפיחויות, הייתה עייפות, והיו רגעים שבהם השינוי החיצוני התקדם, אבל בפנים עדיין הייתי צריכה ללמוד לקבל את עצמי.
הייתה גם תקופה שבה קצת זלזלתי בנטילת הוויטמינים.
אמרתי לעצמי שלא נורא אם אפספס לפעמים.
אבל אז התחלתי להרגיש שינוי לרעה.
הייתי עייפה יותר, הרגשתי שאני שוכחת דברים, שהריכוז והאנרגיה שלי כבר לא כמו פעם.
זה גרם לי להבין עד כמה חשוב לא להזניח את הבריאות שלי, במיוחד אחרי ניתוח כזה.
חזרתי להקפיד על הוויטמינים והתוספים בהתאם להנחיות שקיבלתי, והרגשתי שיפור משמעותי בהרגשה הכללית ובאנרגיה שלי.
היום אני מבינה שהתהליך לא מסתיים בחדר הניתוח.
הוויטמינים, המעקב הרפואי, בדיקות המעקב, התזונה והפעילות הגופנית הם חלק מהמחויבות שלי לעצמי ולבריאות שלי.
כי מבחינתי, הניתוח היה כלי משמעותי מאוד.
אבל הוא לא עשה את כל העבודה במקומי.
הייתי צריכה ללמוד להתמיד.
לשנות הרגלים.
להתמודד עם הקשיים.
ובעיקר לא לוותר על עצמי.
והיום, כשאני מסתכלת אחורה, לפעמים קשה לי להאמין שזאת באמת אני.
66 קילו פחות.
מ־125 קילו ל־59 קילו.
ממידה 48 במכנסיים למידה 34.
מחולצות XXL למידה S ואפילו XS.
אבל המספרים האלה הם רק חלק קטן מהסיפור.
כי אתם יודעים מה זה בשביל מישהי כמוני להיכנס לקניון בתקופת סיילים ופשוט לבחור בגדים שהיא אוהבת?
בלי לחשוב קודם אם בכלל תהיה מידה?
מה זה להזמין בגדים באינטרנט בלי הפחד הקבוע שהם לא יעלו עליי?
מה זה להתלבש, להסתכל במראה ולראשונה לא לרצות להסתיר את עצמי?
או אפילו, פאקינג לאהוב את מה שאני רואה?
דברים שאולי נראים לאחרים מובנים מאליהם, בשבילי הם עולם ומלואו.
פתאום אני מקבלת מחמאות.
פתאום אנשים מסתכלים עליי אחרת.
מתייחסים אליי אחרת. בעבודה, ברחוב, בחיים האישיים.
ופתאום אני גם מרגישה נשית יותר.
בטוחה יותר.
חופשייה יותר.
אבל בתוך כל המחמאות האלה, יש משהו אחד שחשוב לי יותר מהכול.
שסוף סוף גם אני מתחילה לבחור בעצמי.
אני כבר לא רוצה להיות הבחורה שמוותרת על יציאה כי היא מתביישת בגוף שלה.
אני לא רוצה להיות זאת שמענישה את עצמה על כל טעות קטנה.
אני לא רוצה להמשיך לחיות בתחושה שאני תמיד האחרונה שיבחרו בה.
היום אני מתאמנת, מקפידה על התזונה שלי, לוקחת את התוספים שאני צריכה ומשקיעה בעצמי.
לא כי אני שונאת את הגוף שלי ורוצה להעניש אותו.
אלא כי בפעם הראשונה בחיים שלי, אני באמת רוצה לדאוג לו מתוך אהבה.
אני לא אשקר.
גם היום יש רגעים שבהם חוסר הביטחון הישן חוזר.
כי 66 קילו יכולים לרדת מהגוף, אבל שנים של משפטים כואבים וזיכרונות לא נעלמות ביום אחד.
אני עדיין לומדת.
עדיין מתרגלת.
עדיין מחלימה מהדרך שבה הסתכלתי על עצמי כל כך הרבה שנים.
ולפעמים אני חושבת על ליאל הקטנה.
על הילדה שהייתה שומעת "אם רק היית מרזה, היית אחת היפות".
על הילדה שהרגישה שלא בוחרים בה.
על הילדה שוויתרה על יציאות, על חוויות ועל רגעים יפים רק כי היא לא הצליחה להאמין שמגיע לה להיות שם.
ואם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן, הייתי מחבקת אותה הכי חזק בעולם.
והייתי אומרת לה:
"ליאל, את לא צריכה להיות רזה כדי להיות יפה.
את לא צריכה להשתנות כדי להיות ראויה לאהבה.
את לא צריכה להקטין את עצמך כדי שיהיה מקום לאחרים.
ואת לא צריכה לחכות שמישהו יבחר בך כדי להבין שאת שווה."
כי היום, בגיל 24, אחרי כל מה שעברתי, אני מבינה שהילדה ההיא הייתה ראויה לאהבה גם כשהיא שקלה 125 קילו.
היא פשוט לא ידעה את זה.
והלוואי שהייתי יכולה להחזיר לה את כל הפעמים שבהן היא בחרה להישאר בבית.
את כל הדמעות.
את כל המחשבות הרעות.
את כל השנים שבהן היא האמינה שהיא פחות מאחרים.
אבל אני לא יכולה לשנות את העבר.
אני יכולה רק להבטיח לעצמי שלא אתן לו לגנוב ממני גם את העתיד. ❤️
אז כן, היום אני 66 קילו פחות.
אבל אני גם הרבה יותר שלמה.
הרבה יותר חזקה.
הרבה יותר אוהבת את עצמי.
ואם יש משהו אחד שאני רוצה שתיקחו מהסיפור שלי, זה שלא משנה באיזה שלב אתם נמצאים בחיים, מגיע לכם להרגיש טוב עם עצמכם כבר עכשיו.
לא כשתרזו.
לא כשתשתנו.
לא כשמישהו יחמיא לכם.
עכשיו. בדיוק כמו שאתם.
כי בסופו של דבר, הדבר הכי יפה שקרה לי בתהליך הזה הוא לא שהפכתי להיות מישהי אחרת.
אלא שסוף סוף התחלתי לאהוב את עצמי ולבחור בעצמי, כל יום מחדש. ❤️
ולילדה ההיא שתמיד בחרו בה אחרונה, יש לי רק דבר אחד להגיד:
היום אני בוחרת בך. וכל יום מחדש, אני אמשיך לבחור בך. 🥹❤️
ליאל משתפת במסע האישי שלה אחרי ניתוח מיני מעקף קיבה: ירידה של 66 קילו, ההתמודדות עם דימוי הגוף, האתגרים בדרך וההחלטה לבחור בעצמה מחדש.
מרק נהדר לתקופת ההחלמה בשבוע הראשון לניתוח, מלא ערכים תזונתיים שתורמים להחלמה יעילה.
מרק נהדר לתקופת ההחלמה בשבוע הראשון לניתוח, מלא ערכים תזונתיים שתורמים להחלמה יעילה.
נשמח לצרף אתכם למשפחת בריאמקס.
הירשמו כאן כדי לקבל עדכונים והטבות, קופונים למוצרים חדשים, מבצעים מיוחדים, פרסומים חדשים בגלריית המומחים ובמרכז המידע ועוד ועוד…
באתר זה נעשה שימוש בטכנולוגיות איסוף מידע כגון Cookies, לרבות על ידי צדדים שלישיים, כדי לספק לך חוויית גלישה טובה יותר וכן למטרות סטטיסטיקה, איפיון ושיווק. המשך הגלישה באתר מהווה הסכמתך לכך. למידע נוסף בנושא ואפשרות לנהל את השימוש באמצעים הללו, ראו את מדיניות הפרטיות המעודכנת שלנו.
